החלטה בתיק רע"א 4190/04

בהליך שבפניי התעוררה השאלה האם הוגש ההליך באיחור, ואם כן, האם יש מקום להאריך למבקשים את המועד להגשת ההליך.

אשר לשאלת הגשתו של ההליך במועד. בקשת הרשות לערער הוגשה ביום 4.5.04. היא מופנית כנגד החלטה של בית המשפט המחוזי, בה נקבע כי המבקשים הפרו צו מניעה זמני שניתן נגדם. עם זאת, בית המשפט נמנע משימוש באמצעי כפיה המפורטים בפקודת בזיון בית המשפט.

לטענת המבקשים, עומדת להם זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר ניתנה ביום 25.3.04, ועל כן אין הגשת ההליך שבכותרת נגועה באיחור כלל. דין טענה זו להידחות. פקודת בזיון בית משפט קובעת (סעיף 6(1)) כי "צו המטיל עונש שניתן ע"י בית משפט מחוזי או בית משפט שלום עפ"י סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה." ברם, החלטת בית המשפט המחוזי אינה צו המטיל עונש לפי סעיף 6 לפקודה. סעיף זה מאפשר לבית משפט לכוף את צווייו על ידי הטלת מאסר או קנס.

כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי לא השית על המבקשים אמצעי כפיה כלשהם, ולא הטיל עונש - קנס, מאסר או עונש אחר. ההוצאות שהוטלו על המבקשים אינם עונש כאמור בפקודת הביזיון, ועל כן אין בהן כדי לשנות ממסקנה זו. גם הקביעה כי המבקשים הפרו צו שיפוטי אינה בבחינת עונש כאמור.

נוכח מסקנה זו, עמדו לרשות המבקשים 30 ימים להגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה, ואין הם חולקים כי איחרו מועד זה. אין מחלוקת, כי מידת האיחור בה מדובר היא של יומים. טענת המבקשים כי האיחור נבע ממצב משפטי בלתי ברור ביחס לקיומה של זכות לערער. לעניין זה מפנים המבקשים להתיחסות בספרות, ממנה עולה כי קיימת שאלה האם הוראת סעיף 8 הנ"ל חלה על הוצאות משפט אשר הוטלו על בעל דין, שלא הוטל עליו עונש (מ. קשת, בזיון בית משפט, תשס"ב, בעמוד 226). עם זאת, הטענה כי דברים אלה גרמו למבקשים לטעות משפטית ביחס לסוג ההליך שעליהם להגיש היא בעלת משקל נמוך, אם בכלל, בנסיבות העניין. המבקשים בחרו בהגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה, ולא בהגשת ערעור פלילי, אשר היה עליהם להגיש אילו סברו כי הוראת סעיף 8 הנ"ל חלה על העניין. במסגרת בקשת הרשות לערער, הם אף שילמו אגרה והפקידו ערבון. יוצא, כי המבקשים סברו לכל אורך הדרך כי ההליך אשר עליהם לנקוט הוא בקשת רשות לערער, ולא נמצאו מוטעים בשל אי בהירות כלשהי בדין. בפועל, אפוא, לא אירעה כל טעות מצידם.

עם זאת, מידת האיחור קטנה היא. מתברר גם, כי המשיבה הגישה אף היא בקשת רשות לערער כנגד החלטת בית המשפט המחוזי. עובדת קיומו של הליך תלוי ועומד בבית המשפט ביחס לאותה החלטה עצמה היא שיקול בעל משקל ניכר במתן ארכה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירו', ד"ר ש' לוין עורך, מהדורה שביעית, 1995) 892). בהצטרף אליה מידת האיחור המזערית, אשר אין טענה ממשית כי גרם לפגיעה בציפיות המשיבה, ניתן להאריך את המועד להגשת ההליך שבכותרת (ראו רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32). 

אשר לטענת המשיבה כי טרם הופקד ערבון בהליך זה, הרי שמן המזכירות נמסר כי ביום 2.6.04 הופקד ערבון במזומן, ועל כן אין ממש בטענה כי היה מקום לדחות את ההליך על רקע זה.

התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשת הארכה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך של 1,500 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף מע"מ כחוק והפרשי רבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל. מתן הארכה להגשת ההליך מותנה בהמצאת אישור לבית משפט זה, תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו, ובהם ימי פגרה, על ביצוע התשלום האמור. לא יומצא אישור כנדרש תוך המועד האמור, יובא ההליך בפניי לשם מחיקתו מן הרישום, בשל איחור בהגשתו. 

ניתנה היום, ב' באב תשס"ד (20.7.2004).

                                                                             עודד שחם

                                                                                 רשם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: